בס"ד
כיצד נעלה את המוטיבציה – הכוח המניע לפיתוח כישורים חברתיים
כיצד נעודד את הילדים להתאמץ בפיתוח הכישורים החברתיים שלהם?
מוטיבציה היא מילת מפתח שהורים ואנשי חינוך מרבים להשתמש בה כשהם מתארים ציפיות מילדיהם/תלמידיהם.
"הוא מסוגל… אם רק ירצה…"
"זה לא שהוא לא יכול, הוא לא רוצה…"
"תתאמץ – תצליח!" שומע הילד אין ספור פעמים. ו… שום דבר לא זז.
תחילת שנת הלימודים מקבילה תמיד לתחילת השנה – כל ההתחלות…
בתקופה שבה אנו מאחלים "תחל שנה וברכותיה", הורים רבים מכוונים גם למוטיבציה אצל ילדיהם, להתעוררות הכוח המניע להצלחתם.
התקופה המאתגרת שבה אנו נמצאים לא עמעמה את התקווה, את הצפייה של כל יהודי ל"תחל שנה וברכותיה"
אז, כמובן, שגם אני כמו כל אם יהודיה נושאת עיניי לשמים בתפילה לסיעתא דשמיא, להצלחת הילדים.
ובמקביל מנסה לגייס את המוטיבציה שלהם.
פיתוח כישורים חברתיים הוא שינוי מבורך, אך כמו כל שינוי הוא דורש מאמץ
מה מניע ילדים (וגם מבוגרים) להתאמץ כדי להצליח, להתקדם? האמון שמאמציהם יישאו פרי, כלומר: כשהם מאמינים שיצליחו במשימתם. כולנו שואפים להצליח, ומוכנים לעשות הרבה כדי לקדם את המטרות שלנו, אולם, מה עלול לבלום את מאמצינו? חוויות כישלון, או חוסר אמון במסוגלות העצמית.
חוויות הצלחה – שכנוע פנימי, מעודדות אמון במסוגלות העצמית, לעומת חוויות כישלון המשיגות כמובן את ההיפך. לכן, באותה מידה שאנו נעודד התנסויות העשויות להוביל להצלחות, נשתדל למנוע מהילד התנסויות העלולות להוביל לחוויות כישלון. ה"רף" אותו נציב בפני הילד צריך להיות מותאם ליכולותיו. לא כדאי להציב בפניו רף שיש לנו חשש שהוא לא יצליח לעמוד בו. בנוסף, חייבים האתגרים המוצבים בפני הילד להיות כאלו שהוא יוכל לזקוף את ההצלחות למאמציו. לא נעודד אותו לגשת לתחום שבו ההצלחות הן אקראיות. אנו רוצים שהילד יחווה תהליך של התמודדות ועמל בכדי להגיע לתוצאות המקוות, ואז השגיו הם פרי עמלו. הילד יפנים את התהליך של "יגעת ומצאת תאמין". לבסוף, נעצים את הלמידה ע"י המללה של התהליך. נעורר את תשומת ליבו של הילד להצלחות הקטנות בכל אחד מהשלבים וכיצד מאמציו נשאו פרי
עידוד – שכנוע חיצוני. כמעט עד לגיל ההתבגרות, מאמין הילד בכל ליבו להוריו. מבחינתו הוריו לעולם אינם טועים. ניתן להשתמש בזאת בכדי לעזור לילד להאמין בעצמו. הורים והסביבה הקרובה עשויים לטעת בילד אמון במסוגלות העצמית ע"י עידוד ומחמאות. מובן שהמחמאות צריכות להיות ריאליות, כפי שצוין בתחילה, אסור לנו לגרום לילד להיכשל בביצוע משימה שאינה כפי יכולתו, ובנוסף, אסור לשקר לילד כדי שלא לפגוע באמון האבסולוטי שלו בדמויות הקרובות אליו. נשתדל להשתמש בסמנטיקה המתאימה, ובמקום לומר לו: 'אתה לא מסוגל', נאמר לו למה הוא כן מסוגל. בכך לא נרפה את ידו, אך גם לא נאכזב אותו ע"י הבטחת שווא.
בברכת
לשנה טובה תכתבו ותחתמו
הכתבה מאת אורית ביטון ופורסמה בעיתון 'הד העיר' רחובות
