הקשר הבינדורי בתקופת הקורונה

הקשר הבינדורי סבא-סבתא-נכד עומד במרכז משבר הקורונה. לכאורה המפסידים האמיתיים הם הנכדים. אין תחליף לעוגיות המסורתיות של סבתא או לסיפורים על עולם אחר ומרתק שרק סבא יודע לספר, מתובל באידישקייט אמתי עם ניחוח של פעם.

הסבא וסבתא מהמרפסות, מנופפים לשלום לנכדים שעד לא מזמן היו מתרפקים בזרועותיהם הרפויות אך הכל כך מכילות, הזרועות שגידלו דורות ישרים. כל-כך חסרות הנשיקות ומילמולי כינויי החיבה, החמימות … לכל אלו אין תחליף.

זכרונות הילדות המתוקים שלי, מסבא שעורך את שולחן הסדר, פת הלחם הטבולה בשמן שהייתה מגישה לנו סבתא לאחר צאת הצום, או זמירות השבת של סבא בניגון לדינו מסורתי…

ומדוע דווקא סבא וסבתא? מהם המאפיינים של הקשר הבינדורי בין סבא וסבתא לנכדיהם שאין לא תחליף? מדוע הביקור אצל סבא וסבתא משרה תחושת נינוחות ונעימות שחסרה לעיתים באווירה המשפחתית ביחסי הורים-ילדים?

כהורים, אנו חשים באחריות המוטלת עלינו לחנך. נטל הגידול ובמיוחד חינוך הילדים מונח על כתפינו, ההורים. האם, ה”צופייה הליכות ביתה”, בוחנת בעין ביקורתית את מעשיי הילדים. הצורך לפקח, לייעץ ו”לתקן” את דרכיהם, מעמיד את ההורים בעמדה שיפוטית, שנתמכת בהיררכיה שבין הורים לילדים.

הסבים וסבתות, לעומתם, “משוחררים” מנטל החינוך, ופנויים לנתינה אין קץ. ממרום גילם, רואים הסבים וסבתות את הדברים מנקודת מבט רחבה יותר, המתפרסת על פני שנות דור.

הם, שעברו את שלבי הגידול של ילדיהם, מתבוננים בסלחנות ומעט שעשוע על משובות הנכדים, וכמו שאמי נוהגת לומר: “זה יעבור להם (לילדיי), כמו שלך זה עבר”. והרי ידוע שילד זקוק יותר מכל למבוגר שלא נבהל ממנו או ממעשיו. מבוגר שנמצא שם בשבילו, יציב ואיתן מול סערות החיים.    

והרי רק מי שעבר סערות בחייו יודע שהסערה תעבור ויום חדש יפציע. התובנות הללו הן נחלתם של הסבים וסבתות והן מתנה יקרה לנכדיהם.

הזהות של הילד מתפתחת בהתאם להשתייכותו. הילד שמכיר את אילן הייחוס המפואר שלו, המתחיל מהאבות והאימהות הקדושים, וממשיך לאורך הדורות עד הדור של הסבא וסבתא, מרגיש את היציבות שחיונית כל כך להתפתחותו התקינה. הסבא הנערץ על הוריו נוהג כך, אצלינו נוהגים כך… אז הכל ברור וידוע. איזו שלווה!

הסיפורים המשפחתיים המועברים ע”י הסבא וסבתא מסייעים בשימור המורשת המשפחתית ובכך יוצרים למעשה ייחודיות ואינדבידואליות משפחתית המועברת מדור לדור.

כיבוד הורים? בוודאי, תראו איך אבא מכבד את סבא. יש מודל לחיקוי, והרי חינוך מתחיל בדוגמה אישית.

הכרתי סבתא גאה. סבתא לחמישה נכדים מתוקים. נכדים לתפארת. אומנם, ה”סבתא” הזו היא לא בדיוק סבתא. היא אישה ערירית, ללא ילדים, אך היא “אמצה” את נכדיו של אחיה. הצורך להעניק נותב לאפיק אחר – היא זכתה להיות סבתא למופת לנכדים שלא שלה.  

לחיות בשגרת קורונה זה להשכיל לנווט בין השמירה על הקשר שאין לו תחליף עם הסבא וסבתא, לבין השמירה על בריאותם.

הכתבה פורסמה בעיתון ‘קטיפה’ ע”י אורית ביטון מנהלת מכון ‘אפיק חדש’

אודות המחבר

השארת תגובה